נקודות חשובות: בעוד שממשל טראמפ מציג בפומבי את משאבי הנפט של ונצואלה, זהו רק "כיסוי פוליטי" לקידום פעולה צבאית לבוחרים מקומיים. בקנה מידה אסטרטגי של הפנטגון, הנפט של ונצואלה אינו מחזיק עוד באותו ערך אסטרטגי כמו הנפט העיראקי ב-2003.
1. שינוי פרדיגמה אסטרטגית: מעבר דורי מ"אנרגיה" ל"חומרים"-מינרלים מרכזיים המחליפים נפט: הפנטגון העלה מינרלים מרכזיים (כגון טנטלום, אנטימון, קובלט ואלמנטים של אדמה נדירה) לאותה עדיפות אסטרטגית כמו דלק; חומרים אלה הם הבסיס למערכות נשק מודרניות. אבטחת שרשרת אספקה: ארה"ב תלויה ב-100% בייבוא של 12 מינרלים מרכזיים, בעוד שסין שולטת ברוב המכריע של יכולת העיבוד העולמית.
ה"זהב הכחול" של ונצואלה: באזור הכרייה אורינוקו של ונצואלה יש עתודות אסטרטגיות עצומות של-מוליבדן נחושת (טנטלום), קסטיריט ואלמנטים נדירים של אדמה; משאבים אלו הם חיוניים עבור תחמושת-מודרכת מדויקת ומערכות אלקטרוניות.
2. שבירת המונופול והשליטה של שרשרת האספקה של סין: קונים סינים לא רק סוחרים בשוק אלא גם מפעילים ישירות "שליטה תפעולית" על מכרות ונצואלה, תוך שיתוף פעולה עמוק עם קבוצות חמושים מקומיות ומשרדי ממשלה. מנגנון הלבנה: דרך קולומביה וברזיל, חומרים בוונצואלה מסומנים מחדש ונשלחים למפעלי היתוך סיניים, ואפילו זורמים חזרה לשרשרת האספקה הביטחונית של ארה"ב.
התנגדות להגבלות יצוא: מול מגבלות יצוא אדמה נדירות של סין שייושמו ב-2025, ארה"ב חייבת להשתמש בכוח כדי להחזיר לעצמה את השליטה במשאבים שאין להם תחליף אלה ולשבור את "הכיתור האסטרטגי".
3. גירוש "ברית היריבה": ההתכנסות האסטרטגית של סין, רוסיה ואיראן מונעת על ידי אישור הפעולה של הפנטגון, שכן ונצואלה הפכה למקום היחיד שבו שלושת היריבות הגדולות של ארה"ב הקימו נוכחות מבצעית ויצרו איומים חופפים: איראן (יכולות תקיפה): לאיראן יש מתקני רחפנים בוונצואלה הקימה מתקני רחפנים בוונצואלה. 2,000 קילומטרים, מספיק כדי לפגוע ביבשת ארה"ב. רוסיה (שילוב צבאי): בראשות גנרל שפיקד בעבר על פעולות באוקראינה, קבוצת ייעוץ רוסית שילבה מערכות הגנה אווירית ורשתות מודיעין איתותים בתוך ונצואלה, והקימה מערכת "אנטי-גישה/מניעת אזור" באיים הקריביים. השפעות סינרגיות: שלוש המעצמות מחזקות זו את זו מבחינה טריטוריאלית-התקשורת של סין תומכת במכ"ם רוסי, וההכשרה של רוסיה מגנה על מוקשים סיניים ומפעלים איראניים.
4. מדוע שמן אינו עוד הליבה? המאמר משווה את מלחמת עיראק ב-2003 עם פעולות ונצואלה ב-2026 כדי להדגים את הכישלון האסטרטגי של נרטיב הנפט בהווה: כוח ייצור ותמחור: ב-2003, הייצור היומי של עיראק עלה על 3 מיליון חביות, מה שהעניק לה כוח תמחור עולמי משמעותי; בעוד שבשנת 2026, הייצור של ונצואלה צנח לכ-700,000 חביות, ומיקומה האסטרטגי נדחק לשוליים. מצב תשתית: התשתית של עיראק הייתה שלמה ברובה וניתן היה לשחזר אותה במהירות; התשתית של ונצואלה התדרדרה כיום מאוד, ודורשת מאות מיליארדי דולרים לבנייה מחדש.
ערך גיאואסטרטגי: עיראק שולטת בנקודת החנק של המפרץ הפרסי ובהגמוניה הפטרודולרית; ונצואלה לא רק חסרת שליטה על נקודת החנק הזו, אלא גם נדחקה מזמן לשוליים בשוק העולמי. מטרות בפועל בלחימה: במבצע הצבאי ב-2003, העדיפות הייתה לתפוס מתקני נפט; בעוד בתקיפות האוויריות של ארה"ב ב-2026, רק מטרות פוליטיות וצבאיות כמו מרכזי פיקוד היו ממוקדות, ומתקני הייצור של חברת הנפט הממשלתית-של ונצואלה (PDVSA) לא נפגעו, מה שמאשר שנפט אינו היעד העיקרי.
