לין פנג, בשנות ה-50 לחייו, הוא איש עסקים בעל מפעלי בגדים בעיר גואנגג'ואו שבדרום סין ובסביבתה. המפעל שלו מייצר מוצרים בעיקר עבור לקוחות אמריקאים ואירופים.
בשנת 2020, כאשר COVID-19 סגר גבולות, הוא השיק קו ייצור חדש של בגדי נשים בהאנוי כדי "לבדוק את המים" והתעודד מהעובדה שהעובדים היו מרוצים מפחות ממחצית השכר החודשי שלהם בגואנגג'ואו.
אבל עד מהרה גילה שהוא המום מכמה מעט הזמנות נכנסו מלקוחות זהירים מעבר לים. בשנה שעברה, הוא עזב את וייטנאם והעביר את המיקוד שלו בחזרה לגואנגג'ואו.
"אין זה הגיוני לדבר על התרחבות או משמרות לחו"ל עכשיו. עלויות עבודה נמוכות ופטורים מתעריפים אינם הגיוניים על רקע ביקוש חלש", אמר לין.
ג'י, מנהל במפעל בגדים בגואנגדונג, עבר חוויה דומה.
הוא מנהל קו ייצור ג'ינס בקמבודיה כבר יותר מ-20 שנה. אולם במהלך העשור האחרון, ככל ששכר המינימום עלה, הוא ראה את שולי הרווח הולכים וקטנים.
השכר שהוא משלם לעובדים בעיר הייצור ג'ונגשאן שבדרום סין גבוה כעת רק ב-30% מאשר בקמבודיה, פער שהיה גדול בהרבה לפני עשור. במקביל, התפוקה במפעליו הסיניים גדלה בכ-20 אחוז, והעובדים הפכו מיומנים יותר.
קי אמר שהרחבת הייצור בדרום מזרח אסיה אינה "החלטה רציונלית". "אני חושש שההאטה בעסקים תימשך במהלך השנה-שנתיים הקרובות".
למעשה, סין כל כך הכרחית בשרשרת האספקה העולמית של הלבשה, שאפילו העברת מדינות לא ממש מפחיתה את התלות בהרבה.
